עברית מקראית (המכונה גם "עברית תנ"כית" או "לשון המקרא" או "יהודית") היא הניב של השפה העברית כפי שדובר בסוף האלף השני לפני הספירה ולאורך האלף הראשון לפני הספירה ברחבי ארץ ישראל. בניב זה כתובים ספרי המקרא (למעט הפרקים הכתובים ארמית) וממצאים אפיגרפיים מאותה התקופה שהתגלו באתרים ארכאולוגיים, והיא הצורה המתועדת המוקדמת ביותר של השפה העברית. מתוך ויקיפדיה

לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) הוא ניב של השפה העברית, שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה. מתוך ויקיפדיה

סטטיסטיקות של התנ"ך הכוללות ספירת הפסוקים, המילים, והאותיות שבתנ"ך, ידועות עוד מימי התלמוד (בסביבות המאה ה⁻3). לאחר מכן בתקופת המסורה (בין המאה ה⁻5 ל⁻10), הייתה ספירת המילים והאותיות אחת הפעולות העיקריות שנעשו כדי לקבוע נוסח אחיד של המקרא ולאבטח אותו משיבושים. בתלמוד הבבלי נאמר כי משפחות ה"סופרים" המוזכרות במקרא נקראו כך על שם עיסוקם בספירת האותיות והמילים בתורה. ביהדות יש שמתייחסים לעיסוק בספירת האותיות והמילים כמצווה וסגולה. מתוך ויקיפדיה

העברית החדשה, העברית המקראית, העברית המקראית המאוחרת, העברית המשנאית, העברית של המשנה, העברית של חז"ל, העברת אוכלוסייה, העברת אוכלוסים, העברת אוכלוסין, העברת אותות